לאחרונה ניתן על ידי בית המשפט העליון בעע"מ 20/20 עיריית טבריה נ' התאגדות המלונות-טבריה פסק דין משמעותי בו נקבע כי בתי המלון בעיר טבריה חבים בפינוי האשפה העודפת משטחם וזאת מבלי שקיימת לחבות זו מקור סמכות מפורש וברור אלא מכוח פרשנות הוראות חוק עזר ישן ומיושן משנת 1991. מדובר בפסיקה בעיתית שהיא שיאה של מגמה הולכת וצוברת תאוצה אצל בתי המשפט להעניק לרשויות הכשר להשית על עסקים בשטחן את האחריות לפינוי אשפה מנכסיהם מבלי שהתאימו לכך את חקיקת העזר שלהן כנדרש.
נסביר תחילה את הרקע לדברים:
מקור חובת הרשות המקומית לספק שירותי אשפה מצוי בהוראת סעיף 242 לפקודת העיריות [נוסח חדש] המכיל הוראות שונות הנוגעות, בין השאר, לחובתה לדאוג לפינוי האשפה של הנכסים בתחומה.
דברים אלו הנם אבן יסוד בהתנהלותה של הרשות המקומית ועוגנו פעם אחר פעם על ידי בתי המשפט השונים – לרבות בית המשפט העליון – שקבעו כי על הרשות המקומית מוטלת חובה לפנות אשפה וכי הארנונה המשולמת על ידי התושבים לעירייה כוללת בחובה גם תשלום בגין פינוי אשפה, אשר נמנית על תפקידיה וחובותיה הבסיסיים של הרשות המקומית במתן שירותים לתושביה.
בהתאם לפסיקות ולהלכות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון, רשות מקומית אינה מוסמכת להתחמק ממילוי חובה זו, בהעדר הסמכה מפורשת בחוק הקובעת אחרת באופן ברור תוך עיגון קריטריונים ברורים בחוק העזר, המבחינים בין כמויות פסולת בסיסיות לבין כמויות פסולת חריגות.
בשנת 2012 ביקשה עיריית חולון ממשרד הפנים לאשר חוק עזר בנושא פינוי פסולת ממפעלים בשטחה וגבית אגרה ייעודית עבור שירות זה .בעקבות פניה של בעלי העסקים לבית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק, קבע בית המשפט העליון כבר בשנת 2013 כי אין מניעה לגביית אגרת פינוי פסולת מעבר לארנונה הכללית וזאת כאשר מדובר בפינוי פסולת הקשורה לתהליכי יצור של המפעל, כביטוי לעיקרון "המזהם משלם" [בבג"צ 1756/10 עיריית חולון נ' שר הפנים].
במהלך הדיון בעתירה זו הוצגה בפני בית המשפט העליון עמדת המדינה, לפיה יש להבחין בין פסולת "בסיסית", שאין לגבות אגרה בגין פינויה, לבין פסולת "עודפת" שפינויה מחייב באגרת פינוי באופן שיתמרץ את המזהם להפחית את הזיהום. בית המשפט העליון אישר עמדה זו וקבע כי טוב יעשה משרד הפנים אם יקיים דיון עקרוני בנושא ויקבע אמות מידה מנחות שיקלו עליו להעריך הצעות לחוקי עזר חדשים בנושא.
ואכן, בשנת 2018 התפרסמו על ידי משרד הפנים אמות מידה לקביעת כמות "הפסולת הבסיסית" שהרשות נדרשת לפנות ללא תשלום. בהתאם לאמות המידה שפורסמו, הפסולת הביתית שמייצר עסק, קרי הפסולת אשר אינה קשורה בתהליכי הייצור שלו, תיגזר ממספר העובדים המועסקים בעסק והפער בין כמות פסולת בסיסית זו לבין כמות הפסולת שמייצר העסק בפועל תוגדר כ"פסולת עודפת" בגינה תשולם אגרת פינוי פסולת.
בעקבות פסיקת בית המשפט העליון בעניין חולון ופרסומן של אמות המידה על ידי משרד הפנים, החלו רשויות רבות בעדכונה של חקיקת העזר שלהן בנושא זה באופן שתכלול הוראות מפורשות לעניין מימון פינוי "הפסולת העודפת" שמייצרים העסקים בתחומן באמצעות גביית אגרה ולעניין השתתפות הרשות במימון פינוי "הפסולת הבסיסית".
לצד זאת ישנן מספר לא מבוטל של רשויות מקומיות אשר טרם השלימו את הליכי עדכון חקיקת חוק העזר שלהן בנושא וממשיכות להשית על עסקים בתחומן חובת פינוי אשפה באופן גורף וזאת מכוחם של חוקי עזר ישנים ומיושנים שאינם כוללים מנגנון התחשבנות כלשהו בגין עלות פינוי "הפסולת הבסיסית".
הטענה השגורה ביחס לחוקי עזר מסוג זה היא שבהיעדר הוראה ברורה ומפורשת בחוק העזר. אין בסמכותה של הרשות להורות לעסק על פינוי עצמי של פסולת כלשהי ועליה לשאת בנטל הפינוי בעצמה עד להשלמת תיקון חוק העזר, בהתאם למנגנונים ולעקרונות שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון ואמות המידה שפרסם משרד הפנים.
כאמור לאחרונה קבע בית המשפט העליון במסגרת ערעור שהגישה עיריית טבריה [עע"מ 20/20 עיריית טבריה נ' התאגדות המלונות-טבריה], כי בתי המלון בטבריה ייאלצו לשאת בעלות פינוי הפסולת העודפת על חשבונם גם מבלי שתוקן חוק העזר העירוני בטבריה לעניין זה (מדובר בחוק עזר משנת 1991!!). בכך, הפך בית המשפט העליון פסק דין של בית המשפט המחוזי בנצרת, שקבע כי על העירייה לפנות את הפסולת של בתי המלון בעיר על חשבונה.
מחלוקת הצדדים בפרשה זו, כמו ברבות מהמחלוקות הדומות אשר צצות ברשויות בהן טרם פורסם חוק עזר חדש, הייתה: האם בסמכותה של עיריית טבריה להשית על בתי המלון בתחומה חובת פינוי עצמי של פסולת או מימון של עלות זו.
בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט יונתן אברהם), קיבל את העתירה בתחילה וקבע כי חוק העזר הקיים אינו מסמיך את העירייה להטיל על בעלי עסקים חובת פינוי עצמי של פסולת כלשהי, ולכן מחובתה של העירייה לפנות את כלל האשפה שבתחומה, וזאת בין אם מדובר בפסולת בסיסית ובין אם מדובר בפסולת עודפת. במסגרת הערעור שהוגש, קבע בית המשפט העליון כי למרות שחוק העזר העירוני נחקק בשנת 1991 ונוסחו אינו מיטבי, ניתן לשאוב ממנו מבחינה מהותית הסמכה להטיל חובה על בעל מפעל לפנות אשפה או פסולת הנוצרת אגב פעילותו, ומשלא עשה כן רשאית העירייה לפנות את הפסולת בעצמה ולחייב את בעל העסק בהוצאות הפינוי.
חשוב לציין כי במסגרת פסק דינו, ציין כב' השופט מזוז כי אינו פוסל אפשרות שרשות תגיע להסדרים הסכמיים עם עסקים בשטחה בנוגע לפינוי הפסולת מבלי שאלה יעוגנו בחוק עזר. היינו, חרף קביעות פסק הדין, ברשויות אשר טרם עדכנו את חקיקת העזר שלהן בנושא זה, עדיין פתוחה הדרך לייצר מול הרשות המקומית הסכמים לפינוי "הפסולת העודפת" על ידה במימון העסק, או לחילופין הסכמים לפינוי עצמי של כלל פסולת העסק תוך זיכוי עבור העלות היחסית של "הפסולת הבסיסית".
"המאמר נכתב על ידי אלעד חורפי" .
