על חשיבות מיצוי הליכי השגה וערר

שתפו:

Share on facebook
Share on whatsapp
Share on linkedin
Share on email

אחת הדרכים החשובות והאפקטיביות ביותר לתקיפת חיובי שומת הארנונה היא נקיטה בהליכי השגה וערר. לעניין זה: "השגה" היא הפניה הראשונה של הנישום – תושב פרטי או תאגיד כלשהו – כנגד חיובו בארנונה למנהל הארנונה ברשות המקומית; ו-"ערר" הוא הליך ערעור על החלטתו של מנהל הארנונה (החלטה הדוחה את ההשגה), המתקיים בפני וועדת הערר לענייני ארנונה ברשות המקומית.

בהתאם להוראות סעיף 3 ל"חוק הערר" – חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 – את ההשגה ניתן להגיש "תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום", והיא מוגבלת לטענות הספציפיות שנקבעו למסגרת סמכותו של מנהל הארנונה – שעיקרן טעויות עובדתיות – "טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו" והטענה כי הנישום "אינו מחזיק בנכס" (טענת "איני מחזיק").

בחודשים האחרונים ניתנו פסקי דין חדשים אשר חזרו והדגישו את חשיבות מיצוי הליכי ההשגה והערר. נקבע כי, בית המשפט יידחה על הסף, ולמעשה לא יברר, טענות שמקומן היה להתברר בהליכי השגה וערר. כך, למשל, ב-עת"מ (חיפה) 48009-05-20 משה שוקרון נ' עיריית חדרה (13.2.21) נקבע כי: "ההליך הנוכחי לא נועד לבחון את חיובי הארנונה שהוטלו על העותרים במהלך השנים…"; וב-עת"מ (ת"א) 17139-08-19 אמנון חנניה נ' עיריית תל אביב (9.2.21): "המקרה דנא אינו מקרה ייחודי ויוצא דופן, ואין בו כל חשיבות ציבורית עקרונית ולפיכך אין מקום לסטות מהכלל ולפיו בכל הקשור עם העניינים העולים מסעיף 3 לחוק הערר, אלה אמורים להידון בפני וועדת הערר".

יצוין כי, בפסק הדין בעניין חנניה עלתה טענה לפיה הנכס אינו ראוי לשימוש – וזאת בהתאם לסעיף 330 לפקודת העיריות. מעניין לראות כי בית המשפט דחה על הסף את העתירה, וזאת על אף שנקבע בעבר בפסיקה כי טענת נכס שאינו ראוי לשימוש, אינה מצויה במסגרת סמכויות מנהל הארנונה וועדת הערר (אלא בסמכות בתי המשפט לעניינים מינהליים).

דברים דומים נפסקו גם ביחס לטענת "איני מחזיק" –

על פי פסיקת עבר, מדובר בטענה הנתונה גם לסמכות עניינית (מקבילה) של בית המשפט.

על אף קיומה של סמכות מקבילה, שב וקבע בית המשפט העליון לאחרונה – ב-עע"מ 617/20 מרים ויסולי נ' עיריית חיפה (25.1.21) – כי "מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה…", וצמצם את האפשרות לתקוף את דרישת החיוב בארנונה באמצעות טענת "איני מחזיק" שלא דרך השגה וערר, רק למקרים חריגים "בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית".

ברוח דומה נפסק לאחרונה גם בהליכים הבאים: עת"מ (ת"א) 72093-03-19 אלי צמח נ' עיריית תל אביב (8.2.21); עת"מ (י"ם) 81089-01-19 נחום שלזינגר (וייספיש) נ' עיריית ירושלים (1.2.21); עת"מ (חיפה) 60396-12-19 עמותת מוסדות חינוך מר אליאס אעבלין נ' המועצה המקומית אעבלין (15.11.20).

דברים אלה מלמדים על החשיבות היתרה של מיצוי הליכי ההשגה והערר ביחס למכלול טענות הנישום ביחס לדרישת הארנונה בטרם יפנה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

  • סוגיה נוספת אשר הודגשה בחודשים האחרונים היא חשיבות העמידה בלוחות הזמנים השונים שנקבעו ב"חוק הערר", בין היתר להגשת ההשגה ומתן התשובה לה:
  1. חשיבות מועד הגשת ההשגה במועד הקבוע להגשת ההשגה על ידי הנישום, תוך תקופת 90 הימים שנקצבו לכך –

בית המשפט, בעמ"נ (חיפה) 11522-05-20 ההסתדרות לרפואת שיניים בישראל נ' עיריית חיפה (20.11.20), פירט את הנימוקים לקביעת תקופה זו ופסק כי החלטת מנהל הארנונה וכן החלטת וועדת ערר לדחות את ההשגה אך ורק בשל האיחור בהגשתה, ללא התייחסות לגוף הטענות, ניתנו כדין.

"הדרישה כי הליכי ההשגה והביקורת ייפתחו במועדים הקבועים בדין נועדה לשרת מספר תכליות; עמידה במועדים מאפשרת לרשות לכלכל את צעדיה ולתכנן את תקציבה; העמידה במועדים מאפשרת שמירה על הוודאות ועל יציבות; עמידה במועדים חשובה ליעילות הגבייה; עמידה במועדים נדרשת על מנת לאפשר לרשות לברר את העובדות הרלבנטיות לאשורן. כל עיכוב מונע בדיקה ודאית של העובדות שבבסיס השומה… כידוע, בדיני המס למיניהם אומץ עקרון "סופיות השומה", שמשמעו כי משחלף המועד הקבוע בדין להשיג על השומה, היא הפכה לחלוטה. רק בנסיבות מיוחדות ניתן לחרוג מעיקרון זה ולהתיר הארכת מועדים לתקיפת השומה".

  1. הסמכות לדון בטענה כי מנהל הארנונה איחר בתשובתו להשגה או לחלופין לא השיב בתוך 60 ימים –

בהתאם להוראת סעיף 4(א) ל"חוק הערר" נקבע כי "מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך שישים יום מיום קבלת ההשגה", ובסעיף-קטן (ב) שם נקבע באופן מחייב כי "לא השיב מנהל הארנונה תוך שישים יום – ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה…" (!).

ביחס לכך, ב-עת"מ (נצרת) 51637-11-20 חומרי בנין סנדאוי בע"מ נ' מועצה מקומית גוש חלב (11.1.21), נקבע כי הסמכות לדון בטענה כי מנהל הארנונה כשל מלתת תשובתו להשגה במועד נתונה לבית המשפט: "יש להבדיל בין מצב בו מנהל הארנונה משיב להשגה תוך שישים יום כאמור בסעיף 4(א) לחוק הרשויות המקומיות ["חוק הערר"] ואז על מי שרואה עצמו מקופח מהחלטת המנהל לפעול בהתאם להליכים שנקבעו בחוק ולהגיש ערר לוועדת הערר כאשר על החלטתה יוכל לערער בפני בית המשפט לעניינים מינהליים לבין מקרה שבו החלטת המנהל ניתנה לאחר המועד האמור וכאשר העותרת אינה רואה עצמה מקופחת מהחלטת המנהל אלא רואה את השגתה כאילו התקבלה…". בהקשר לפסק דין זה יצוין כי הפסיקה – המועטה – בשאלת הסמכות בהקשר זה אינה חד-משמעית, וקיימים לא פחות פסקי דין לפיהם הסמכות לדון בעניין דווקא נתונה לוועדת הערר עצמה.

סיכומם של דברים: אחת הדרכים החשובות והאפקטיביות ביותר לתקיפת חיובי שומת הארנונה היא נקיטה בהליכי השגה וערר. עם זאת, על מנת לנצל את דרך זו ביעילות יש לפעול בהתאם להוראות הדין – החוק והפסיקה – לרבות בקשר לשאלה איזה טענות ניתן לטעון בהליכים אלה (ואיזה טענות יש לטעון בהליכים אחרים, בפני בתי המשפט השונים) ולרבות בקשר לעמידה בלוחות הזמנים שנקבעו לקיום אותם הליכים.

למשרדנו ניסיון רב שנים בניהול הליכי השגה וערר ומדי שנה מוגשות על ידינו מאות רבות של השגות. אנו עומדים לרשותכם לסיוע ומענה לכל שאלה או בעיה שעולה בנושאים המפורטים במאמר.

כתבו לנו

דילוג לתוכן